פסיקת פיצויים בסך 22,000 ש"ח בגין הפרת הבטחת נישואין

1.         זוהי תביעה בגין הפרת הבטחת נישואין.

התובעת והנתבע, שניהם גרושים והורים לילדים, חיו יחדיו בדירת מגורים אחת וניהלו משק בית משותף במשך כ-4 שנים.

מיחסים אלו, הרתה התובעת לנתבע, והנתבע הכיר באבהותו על העובר.

סמוך לכך, החליטו השניים להינשא, וביום 18.8.04 נרשמו לנישואין.

מועד הנישואין נקבע ליום 13.10.04

יומיים לפני המועד שנקבע עזב הנתבע את הדירה המשותפת, והנישואין בוטלו.

2.         הנתבע הודה כמעט בכל העובדות שפורטו לעיל, תוך הבדלים מינוריים.

כך למשל, טען הנתבע, כי התקופה, בה חיו יחדיו, ידעה גם מספר הפסקות פרידה, ביוזמתו או ביוזמתה.

כן טען בחקירתו, כי ניהול משק הבית המשותף הסתכם בהשתתפותו בנשיאה במחצית ההוצאות, ולא יותר מכך.

עוד טען, כי בניגוד לטענת התובעת, לפיה הוא רכש עבורה טבעת נישואין, הרי שזו היתה טבעת מתנה ולא טבעת נישואין.

אולם, העיקר הוא, שהנתבע מודה מפורשות בכך, שהם תיכננו להינשא ואף קבעו מועד לכך, ושהוא חזר בו מכוונה זו.

3.         על אף כל ההסתייגויות הכרוכות בכך, הכירה פסיקת בית המשפט העליון בעילת התביעה בגין הפרת הבטחת נישואין כעילה לתביעה בגין הפרת חוזה.

            ראו למשל:     ע"א 647/89 שיפברג נ' אבטליון, פ"ד מו(2) 169;

                                    ע"א 416/91 ממן נ' טריקי, פ"ד מז(2) 652;

                                    ע"א 5258/98 פלונית נ' פלוני, פ"ד נח(6) 209.

            הקושי העיקרי שהתעורר בפסקי הדין שנדונו בערכאות השונות בגין עילה זו, היה פרשנותה של ההבטחה הנטענת ועד כמה ניתן לראות בה כריתת חוזה, על פי המבחנים החוזיים הרגילים.

            קושי זה אינו מתעורר במקרה דנן, בו הנתבע הודה במפורש, כאמור, כי הסכימו ביניהם להינשא ואף קבעו מועד לכך.

4.         משכך, עלינו לבדוק, האם היתה הצדקה למעשהו של הנתבע, או בלשון דיני החוזים, האם התגלה פגם בכריתת החוזה שהצדיק את ביטולו?

            וכך ניסה הנתבע להצדיק את התנערותו מהסכמתו: